"זה הגיל, תקני פדים" - המשפט ששמעתי מהרופא, ומה שגיליתי אחרי שהפסקתי להקשיב לו

אם הגעת לכאן… כנראה שאנחנו מכירות. גם אם אף פעם לא נפגשנו.

כי אני גם מכירה את הבדיקה הזאת של איפה השירותים הקרובים, בכל מקום חדש שנכנסים אליו.
אני מכירה את התיק שתמיד יש בו "ליתר ביטחון".
ואני מכירה את הימים שבהם אנחנו שותות פחות - לא כי אנחנו לא צמאות, אלא כדי להימנע מעוד ריצה לשירותים.

אצלי זה הגיע למצב שהיו לי בגדים להחלפה באוטו, קבוע. ובסדר פסח האחרון, עם כל האורחים, הייתי עסוקה בעיקר בדבר אחד - שהנכדים לא ישימו לב למה סבתא קמה כל רבע שעה.

הוויתורים

והכי מפחיד בסיפור הזה? כמה לאט הוא קורה.

זה מתחיל בדליפה קטנה בשיעול… כמה טיפות בדרך לשירותים… בהתחלה אמרתי לעצמי שזה שטויות והתעלמתי...

עד שפתאום שמתי לב שאני יוצאת מהבית רק לעבודה. וזהו.

בסוף אזרתי אומץ והלכתי לרופא. ואתן יודעות מה הוא אמר לי?

באמת? זה הפתרון הכי טוב שיש לו בשבילי? יצאתי משם רותחת מזעם.

ורק הרבה אחר כך, כשסוף סוף העזתי לדבר על זה עם חברה קרובה, גיליתי את הדבר שהכי הפתיע אותי: שגם היא כמוני. כבר שנים!
אותם מפגשים ואותם טיולים שהיא "לא יכולה להגיע", עם אותו סוד בדיוק - ואף אחת מאיתנו לא אמרה מילה.

ואם כולנו שותקות את אותה שתיקה… מישהי צריכה להגיד את הדברים בקול. אז הנה.

מה שאף אחד לא טרח להסביר לנו

יש רקמה שסוגרת לנו את השלפוחית ודואגת שהשתן יישאר בפנים. והרקמה הזאת היא כמו עלה - כל עוד משקים אותו, הוא גמיש וסוגר חזק.

מה שמשקה אותה זה האסטרוגן. אבל בגיל המעבר, הגוף כמעט מפסיק לייצר אותו. הרקמה מתייבשת, מאבדת את הגמישות - וכבר לא נסגרת עד הסוף.

ולכן מספיק שיעול, צחוק, או דחף פתאומי בדרך לשירותים - והטיפות מוצאות את הדרך החוצה.

זאת אומרת: זה לא משהו שעשית לא בסדר. וזה לא שהקיגלים שלך לא היו נכונים. זה קורה לאחת מכל שלוש נשים בגיל שלנו.

אז מה כן עוזר לשורש הבעיה?

חשוב לי להגיד את זה ביושר: לכל אחת הסיפור קצת שונה, ואין פתרון אחד שעובד אצל כולן.

אבל אצל הרבה מאיתנו, מה שעוזר זה בדיוק מה שחסר - אסטרוגן. יש היום קרם אסטרוגן מקומי, שמחזיר לרקמה לאט לאט את מה שהגוף הפסיק לתת לה. לי ולחברה שלי הוא עזר פלאים.

זה בסך הכול קרם - אבל הוא במרשם, אז השיחה הבאה שלך עם רופאת הנשים שווה זהב: תשאלי אותה על אסטרוגן מקומי, ואם צריך גם על פיזיותרפיה לרצפת האגן. אל תתני ל"זה הגיל" לסגור את השיחה.

אבל יש קטע אחד שאף אחד לא מספר

גם כשמטפלים בשורש - זה לוקח זמן. לקרם לוקח שבועות ולפעמים חודשים להשפיע, וצריך להתמיד.

והשאלה שאף אחת לא שואלת היא: מה עושים בינתיים?

כי עכשיו בקיץ יש הרבה הזדמנויות לבלות עם הנכדים והמשפחה...
אבל בינתיים רוב הנשים חיות על פדים - שזזים, מגרדים, ובחום של אוגוסט הופכים את הכול לגיהינום קטן ולח שמפריע להנות מהרגעים האלה כמו שצריך...

תחשבי על הדליפות כמו על נקע ברגל: את לא נשארת בבית עד שהוא עובר. את שמה נעל טובה שתומכת - ויוצאת לחיים.
אז למה עם הדליפות לא?
בזמן שהקרם מטפל, למה לא לחיות רגיל? הרי בשביל זה לא חייב לחכות.

מה שהחברה שלי שלחה לי

באחת השיחות ההן, החברה שלי שלחה לי קישור ואמרה: "תראי מה אני לובשת כבר חצי שנה."

תחתוני ספיגה של מותג ישראלי בשם וולנה. ואני אגיד לך את האמת - בהתחלה פקפקתי. כי בתמונות הם נראים כמו תחתונים רגילים לגמרי. דקים, נשיים, בלי שום סימן שהם "מיוחדים".

אבל בפנים יש 3 שכבות דקות: אחת סופגת את הדליפה תוך שניות… אחת נועלת את הנוזל בפנים - ולכן אין תחושת רטיבות ואין ריח… ואחת חוסמת, שכלום לא יעבור לבגדים.

ומה שנוגע בגוף? 100% כותנה שנושמת. לא ניילון ופלסטיק מגרד כמו בפדים - וכל מי שסובלת מגירויים ופריחות באזור, כדאי שתדעי שהם נגרמים בדיוק ממלכודת החום והלחות הזאת שנקראת פד.

לובשים בבוקר, שוכחים עד הערב.
בערב - למכונת הכביסה עם כל הבגדים, וזהו. בלי לקנות כל חודש עוד ועוד חבילות, בלי למצוא מקום לזרוק את הפדים, בלי תיק נפוח בספיירים.

ועוד דבר שחשוב שתדעי - כי אני לא רוצה למכור לך חלומות: הדגמים הרגילים נבנו לדליפות של שיעול, צחוק, מאמץ וטיפות שיוצאות בדרך לשירותים. למצבים כבדים יותר יש להם דגם ספיגה מוגברת. ואם את מתמודדת עם אובדן שליטה מלא - קודם כל רופאה. באמת.

שורה תחתונה

אל תפסיקי לטפל בבעיה מהשורש - תבררי על הקרם, תשאלי על פיזיותרפיה ואל תוותרי לרופא שאומר "זה הגיל".

אבל אל תשימי את החיים בצד עד שזה יסתדר. הקיץ הזה, עם הנכדים, בטיולים, בחגים שבפתח - מגיע לך לצאת מהבית בלי לתכנן כל יציאה סביב שירותים.